סימן שאלה



כמה פעמים אנו מוצאים עצמנו בפינה ללא מוצא? איך שוברים את מעגל המחשבות או המעשים שמחזיר אותנו שוב ושוב לאותה הנקודה?
הרבה מזה נוגע לכך שאנו נוטים להיות שבויים בקונספציה- בתפיסת מציאות שהיא, לפחות בחלקה, פרי דמיוננו.
כולנו נולדנו עם היכולת, ובמיוחד הצורך, להבין את העולם סביבנו- אבותינו לא היו שורדים אלמלא ידעו לפענח את משמעות עקבות הנמר בבוץ או סימנים להימצאות של מים בקרבת מקום.
יותר מכך, כיצור שהישרדותו תלויה בהשתייכותו לקבוצה, היכולת להבין רמזים מהסביבה החברתית אפשרה לאבותינו לכרות בריתות, להימנע מעימותים מיותרים, לפתות בני זוג פוטנציאליים ובאופן כללי לתקשר עם הסביבה היה תנאי הכרחי לקיומם.
אין פלא, לכן, שהתפתח בנו כושר בלתי רגיל- כמו שרלוק הולמס, לכולנו צורך אובססיבי לתת משמעות לכל מה שקורה מסביבנו.
כל אירוע שאנו חווים- כל אמירה שאנחנו שומעים, כל מחווה ומבט- מקוטלג מיידית למגרת "משהו דומה שחווינו בעבר", וקישורים ומסקנות מיוצרים כהרף עין.
זהו תהליך אוטומטי, מהיר, ובד"כ לא מודע. בכאוס של החיים, הפענוח המהיר מאפשר מידה של סדר: המבט של הבוס (הוא הולך לפטר אותי), המראה של ההיא בשולחן ממול (מייד רואים שהיא סתומה), התלונה של האישה (היא חושבת שאני לא יוצלח)... כל אלו מאפשרים להתמודד עם כמויות המידע העצומות שבעולמנו המורכב.

אבל- האם זו גם בעיה?
בהחלט, פשוט כי פעמים רבות הפענוח האוטומטי שלנו פשוט שגוי. קל לנו לראות את זה קורה אצל אחרים- הרי אנשים מסביבנו טועים כל הזמן!

אך בכל הנוגע אלינו, אנחנו לא בנויים להבחין בכך- הרי אם אנחנו טועים הרי זה ודאי מעיד שאנחנו לא ממש מוצלחים... איזה מזל שתמיד יש לנו בשרוול עוד צידוקים ותימוכין להשקפתנו.
כשאנחנו שוגים בהבנת המציאות, זו בהחלט עלולה להיות בעיה. אם פענחנו לא נכון את המציאות, כיצד נסדר את מערכות היחסים שלנו? כיצד נוציא לפועל ביעילות את מה שתכננו? לאיזה תרחיש עלינו להתכונן? האם אנחנו חשים כעס, תסכול או חרדה שלא לצורך? ומה עם כל האנרגיה הרבה שאנו מוציאים בהתמודדות עם העדויות הסותרות שמולנו...

אז מה עושים? הרי אני לא יכול שלא לפרש את המציאות סביבי, זה הרי תהליך אוטומטי! ואותו פירוש, הרי הוא בהכרח נעשה רק מבעד למשקפיים של ניסיוני ושל ערכיי...

ובכן, ישנו כלי עוצמתי המאפשר לנו לשכלל את תפיסת המציאות שלנו- זהו סימן השאלה.
תרגול בהצבת סימן שאלה אל מול מה שאנחנו חווים כ"עובדות", לאחר תהליך הפירוש האוטומטי, נותן מקום לקיומן של אפשרויות נוספות ומאפשר לנו לראות כיוונים נוספים שהיו עד עכשיו סמויים מהעין.
נאמר לדוגמא שילדנו נוטה להכין את שעורי הבית שלו כלאחר יד וברגע האחרון.
המסקנה האוטומטית שלנו עשויה להיות שהילד עצלן, או חפפן.
"עובדה" זו עלולה להוות מקור תמידי לחיכוך, לתחושת חוסר אונים (אין מה לעשות- זהו אופיו של הילד) ובהמשך להערכה נמוכה של הילד את עצמו ויכולותיו.
בתרגול כלי "סימן השאלה" נסתכל מחדש על ההנחות שלנו וניבחן האם ישנן אפשרויות נוספות שבגללן הילד מחפף בהכנת שיעוריו:
אולי הוא לא סובל את המורה וזו דרכו להביע מחאה? אולי הוא לא רוצה להצטייר כ"חנון"? אולי הוא סובל מליקוי כגון דיסלקציה? אולי החומר משעמם אותו? אולי החוגים ועיסוקיו החברתיים חשובים לו יותר? אולי הוא "עושה שרירים" אל מול הסמכות ההורית?
ישנן אפשרויות רבות, וכל אחת מהן תכוון אותנו לפיתרון אחר.
כמובן שישנה האפשרות שהילד אכן עצלן, אבל הבחינה מחדש של המסקנה הראשונית שקופצת בראשנו פעמים רבות פותחת פתח לתפישות חדשות ודרכי פעולה מגוונות.

שימוש יומיומי ב"סימן השאלה" רחוק מלהיות טריוויאלי. אנחנו מתוכנתים לראות תבניות ברורות של המציאות ולהתנהל בה בדפוסים להם התרגלנו.
"סימן השאלה" דורש תרגול ותחזוקה, אך ככל שהוא הופך לחלק מדרך המחשבה והפעולה שלנו קל להיווכח בעוצמתו של הכלי: אנו הופכים להיות סובלניים יותר, יצירתיים יותר והבעיות נעשות פתירות יותר.
בד בבד נגלה שככל שפוחת השימוש ב"סימני קריאה" (חייב ל...! צריך ל...! אסור ל...! רק ככה...!), כך מתפשטת בחיינו נינוחות, זרימה ורבגוניות.

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now