סולמות וחבלים:



במעבר מילד לבוגר משהו דרמטי קורה – פתאום מתפתח בנו הצורך למקם את עצמנו ביחס לאחרים.
האם אני מספיק יפה / חכם / מצחיק / מוכשר / מושך / ספורטאי / מוצלח (וכיו'ב)  הופכים לשאלות המרכזיות בחיינו... הציון שאנו נותנים לעצמנו הופך להיות הגורם המכריע בסיפוק או בתסכול שאנו חשים.
אבל כיצד אנו יודעים לדרג את עצמנו בכל אחד מהתחומים? הרי ברוב המקרים לא קיים סולם אובייקטיבי המדרג למשל את רמת ההומור, היופי או הכישרון שלנו.
לרוע המזל מסתבר שגם בתחומים בהם קיימים לכאורה מדדים אובייקטיביים (כגון מבחני IO לאינטליגנציה, תוצאות בספורט או כסף בבנק) אנו עשויים לחוש לא מסופקים גם אם אנו מדורגים גבוה מהממוצע. למשל לעיתים לא נהיה מסופקים כאשר:
- לחבריי יש בית גדול ויפה משלנו, גם אם ביתי נאה מרוב האוכלוסייה במדינה.
- חלק מחבריי לכיתה מוציאים ציונים גבוהים יותר ממני, גם אם אני לומד במקום שמעטים זוכים להתקבל אליו.
- יש לי משרה במקום עבודה נחשב, אך כמה מהקולגות שלי קודמו לפניי
- הצלחתי להשיל 5 ק"ג עודפים, אך בסביבתי יש חתיכים/ות ממני
ועוד עוד... דומה שככל שאנו מתאמצים ומטפסים במעלה הסולם תמיד מגיע השלב שבו אנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה, ובעיקר למעלה, ולפתע- כמו במשחק הלוח של סולמות וחבלים אנו מוצאים עצמנו גולשים חסרי אונים מטה, בתחושת אכזבה מעצמנו.
אם כך, מיקומי על הסולם בכל תחום שהוא, והציפיות שלי מעצמי הם הקובעים את רמת הסיפוק שלי בחיי. והרי, לא חשוב כמה זיעה שפכתי, כמה הצלחות חוויתי ואפילו אילו כדורים אני נוטל- אין כל סיכוי לתחושה מתמשכת של סיפוק אם הציפייה שלי מעצמי היא להיות במקום גבוה יותר על הסולם. הציפייה הזו היא החבל שיגליש אותי בחזרה במדרון התסכול וההערכה העצמית הנמוכה.

אבל מהיכן הם מגיעים, אותם סולמות שמצליחים בכזאת קלות למרר את חיינו? ברור שהסולמות שלי קשורים לסביבה- במקומות מסוימים אחשב יותר נאה/חכם/מוכשר/מצליח ובסביבות אחרות פחות. לעיתים אנו יכולים לקשר את הסולם למקור חיצוני ראשוני, כמו הערות ששמעתי בעבר או הצלחה/כישלון שחוויתי.
ואולם פעמים רבות נמצא שאנשים מסתובבים להם עם סולמות משלהם גם בתנאים דומים... כולנו מכירים את אלו המרוצים מחייהם גם אם הם לא משתכרים שכר של העשירונים העליונים, או הם נראים פחות ממיליון דולר, או אם אינם השנונים ביותר בסביבה.
נאמר לדוגמא שחברי ואני מצליחים באותה מידה עם בני המין השני, אבל הוא מרוצה ממצבו ואני לא- נראה שבכל אחד מאיתנו התקבע סולם פנימי שונה לתחום הזה, ואנו ממצבים את עצמנו על שלבים שונים בו.
לסולמות הפנימיים שלנו, ויש לנו רבים כאלו, לכל תחום בחיינו, יש שני מאפיינים חשובים:
א. אני קובע מה הציפיות שלי מעצמי בכל אחד מהתחומים- על איזה שלב עליי להיות.
ב. אני קובע באיזו דרגה אני בסולם כעת.

להיות שלם עם עצמי



אז מה כבר ביקשנו? להיות מאושרים ממה שיש? מידת הבנאליות של האמירה הזו משתווה רק לתחושה שכל כך קשה להגיע לכך...
ובכן, הנה דרך פרקטית ועוצמתית שאם מעט תרגול תשים אותנו על מסלול הסיפוק בחיינו:



נתחיל בהכרה בכך שבכל תחום, תמיד יהיו כאלו שהם מעליי, וכאלו שמתחתיי בסולם. אתאמן בלחדול מהשוואה לאלו שמעליי ואתרגל להזכיר לעצמי להסתכל גם לתחתית הסולם.

בנוסף, אכיר בכך שבסולמות שלי אני ממוקם על שלבים שונים בתחומים שונים. ארשה לעצמי לחוות גם את מה שאני מוצלח בו.

כן, אלו אמירות מעט טריוויאליות, אבל מסתבר שהטבע של רובנו מושך להתמקדות במקום בו אנו חסרים. הפנמה אמיתית של עולם הסולמות והחבלים דורשת תרגול מודע, אך כשאנו מאמצים לעצמנו נקודת מבט זו יורד הלחץ פלאים.

נדרשת הפנמה נוספת, והיא- הסולמות על פיהם אני מודד את עצמי קיימים אך ורק בי ולכן ז​ה בידיי לקבוע שהמקום בו אני נמצא עונה על ציפיות המינימום שלי מעצמי.
אם כך, האם משתמע מכך שלא נשאף ליותר? לא נאתגר את עצמנו להצטיין? חלילה, נהפוך הוא! הרצון לשנות, להשתפר ולהתפתח הוא שמתווה לנו את היעד לפעולותינו והוא המאפשר את ההתרגשות והתשוקה שבדרך- הטעם לחיינו.
איזה הבדל נפלא זה, בין להיאבק להגיע למקום "הראוי לי" על הסולם, לבין לצאת לדרך ממקום שהוא כבר טוב דיו.
בראשון אני במאמץ מתמיד להשיג משהו שדומה שכל הזמן מתרחק ממני, או אף פעם לא מספיק לי, ובשני- אני עושה זאת מבחירה, מרצון להתפתחות ושיפור. השאיפה להתפתח ולעלות לשלבים הבאים מגיעה לא מתחושת חוסר אלא מהעונג שמספק לנו האתגר.

לסיכום-
ההבנה שרף המינימום ומיקומנו על הסולם בכל תחום מגיע ממקור פנימי ולכן הינם בשליטתנו, ותרגול הדינאמיות של מיקומים אלו אלו יחזיר לחיינו איזון ויאפשר צמיחה.